ציית, נקודה. לא אתייחס ליתרונות הצעדים שהטילה הממשלה בנוגע להגבלות על תנועה בין עיריות בין ה-30 באוקטובר ל-3 בנובמבר כדי לעצור את ההידבקות בנגיף הקורונה החדש.
עלינו להאמין שכל האמצעים, כמו זה ואחרים, חשבו עד תשישות. עם זאת, לכל כלל יש יוצא דופן. והחריג מאתמול נראה לי רציני מכדי לחזור עליו שוב.
אתמול, אלפי אנשים, לאחר שבוע ארוך של עבודה, התמודדו עם מבצעי STOP שהוקמו מחוץ למרכזים עירוניים גדולים. היה כאוס בפקק. קווי תנועה אינסופיים שנוצרו באופן מלאכותי ברחבי הארץ.
הייתי בין אלפי האנשים האלה. מסביבי לא ראיתי מכוניות עם משפחות מוכנות לסוף שבוע, ראיתי אנשים מנסים לחזור לבתיהם. כפי שאמרתי, אני לא מטיל ספק בצורך בהגבלות תנועה. אבל אני מטיל ספק ב"אופן הפעולה" של הבקרה שבוצעה אתמול אחר הצהריים.
הירשם לניוזלטר שלנו
מההודעות שהחלפתי עם חברים ומההודעות שקראתי ברשתות החברתיות - זה מדגם מצומצם, אבל כזה שאסור להתעלם ממנו - נרשמתי תחושה דומיננטית: התמרמרות. ובזמן שבו אנשים ומוסדות מתחילים להאשים את העייפות (הלגיטימית) במלחמה בנגיף הקורונה החדש, איננו יכולים לבזבז את המאמצים שלנו. מלבד התנועה ומנגנון התקשורת, אני בספק אם הושגה מטרה אחרת.
יש ספקות שאנחנו לא יכולים להאכיל שוב. על חשבון, במקרה של צורך לחזור לאמצעים מגבילים יותר, כבר הותקנה תחושת סלידה מהאמצעים, או גרוע מכך, מסמכות.
לכן נדרשות דרכים יעילות יותר להילחם במגיפה זו. במקרה הספציפי הזה? מדוע לא להפסיק את הפעולות בקטעי אגרה ובנתיבים רחוקים יותר ממרכזים עירוניים? כך, שליטה יעילה במי שנוסע מחוץ לאזור מגוריהם ומאפשרת ניידות של אלפי אנשים שעוברים בליסבון ופורטו מדי יום, במסלולים הביתה/עבודה/בית.
במאבק הזה, כולנו צריכים להיות ביחד. אל תדחוף אותנו.